גרף המתאר את האנרגיה הקינטית \( E_k \) של גוף כפונקציה של מיקומו x מכיל מידע רב על הכוחות הפועלים עליו - השיפוע של גרף כזה, בכל נקודה, שווה בדיוק לכוח השקול הפועל על הגוף באותה נקודה:
$$ \frac{dE_k}{dx} = F_{net} $$
הסיבה: משפט עבודה-אנרגיה קובע שכל תזוזה קטנה \( dx \) גורמת לשינוי קטן \( dE_k \) באנרגיה הקינטית, כאשר \( dE_k = F_{net}\,dx \) - כלומר, קצב השינוי של \( E_k \) ביחס למיקום שווה בדיוק לכוח השקול.
אם על גוף פועל חיכוך קינטי בלבד (כוח קבוע בגודלו, תמיד מנוגד לתנועה), הגרף של \( E_k \) כפונקציה של x יהיה קו ישר אחד בעל שיפוע שלילי קבוע לאורך כל התנועה (\( E_k \) קטנה בקצב אחיד). לכן:
בקטע שבו פועל כוח חיצוני קבוע F בנוסף לחיכוך, שיפוע הגרף שווה לכוח השקול:
$$ \text{slope} = F - \mu mg $$
(כאשר F וחיכוך פועלים בכיוונים מנוגדים). מכיוון ש-μ ו-m ידועים בדרך כלל מנתוני השאלה, ניתן לחלץ את F ישירות מהשיפוע הנמדד בגרף.
לאחר שכוח חיצוני מפסיק לפעול, ניתן לחשב את עבודת החיכוך בקטע הנותר (עד לעצירה) ישירות מהשינוי באנרגיה הקינטית באותו קטע (שכן החיכוך הוא הכוח היחיד הפועל). נסמן ב-\( E_{k,1} \) את האנרגיה הקינטית בתחילת הקטע (הרגע שבו הכוח החיצוני הפסיק לפעול) וב-\( E_{k,2} \) את האנרגיה הקינטית בסופו (העצירה):
$$ W_f = E_{k,2} - E_{k,1} $$
כאשר משווים בין הפעלת כוח אופקי F לבין הפעלת כוח נטוי בזווית (כך שהרכיב האופקי שלו זהה ל-F), יש לזכור שהכוח הנטוי מקטין את הכוח הנורמלי (ולכן גם את כוח החיכוך), בעוד עבודת רכיבו האופקי על הגוף נשארת זהה. כתוצאה מכך, פחות אנרגיה "הולכת לאיבוד" בחיכוך במקרה הנטוי - ולכן האנרגיה הקינטית הסופית תהיה גדולה יותר במקרה של כוח נטוי כלפי מעלה, בהשוואה לאותו כוח מופעל אופקית.
גרף המתאר את האנרגיה הפוטנציאלית הכובדית \( E_p \) כפונקציה של האנרגיה הקינטית \( E_k \) (או להפך) מאפשר לזהות את סוג התנועה: