מערכת נפוצה: ספירה קטנה (או כדור) בעלת מטען Q, ממוקמת במרכזה של קליפה מוליכה כדורית גדולה יותר, המחוברת להארקה. יש לנתח את התפלגות המטענים, השדה, והפוטנציאל בכל אזורי המערכת.
נוכחות הספירה הטעונה (Q) גורמת להתפלגות מטען באינדוקציה על הקליפה המוליכה: על פני השטח הפנימי של הקליפה נאסף מטען השווה בגודלו ומנוגד בסימנו לזה של הספירה (\( -Q \)) - כך שהשדה בתוך חומר המוליך עצמו (בין פני השטח הפנימי לחיצוני) יהיה אפס, כנדרש בכל מוליך במצב סטטי.
מכיוון שהקליפה מחוברת להארקה, פוטנציאל הקליפה קבוע ושווה לאפס (או לפוטנציאל הקרקע, המוגדר לרוב כאפס). ההארקה "מספקת" בדיוק את המטען הדרוש כדי לשמור על תנאי זה - כלומר, המטען הכולל על פני השטח החיצוני של הקליפה יהיה אפס (בניגוד למצב ללא הארקה, שבו המטען החיצוני היה שווה ל-\( +Q \), כדי לשמר את המטען הכולל של המערכת המבודדת).
הפוטנציאל מחושב באינטגרציה של השדה מהאינסוף (או מנקודת הייחוס) פנימה. מכיוון שהשדה מחוץ לקליפה אפס, הפוטנציאל שם קבוע ושווה לפוטנציאל הקליפה עצמה - שהוא אפס (בזכות ההארקה). מתוך הקליפה כלפי פנים, הפוטנציאל משתנה לפי השדה הקיים בכל אזור, עד למרכז.
ההשוואה בין המקרה המוארק למקרה הבלתי-מוארק (הקליפה מבודדת, ללא הארקה) ממחישה את תפקיד ההארקה: היא "מנתקת" את השפעת המטען הפנימי מהעולם החיצון לקליפה - כל מי שנמצא מחוץ לקליפה המוארקת "לא יודע" בכלל שיש מטען בפנים, בעוד שבמקרה הבלתי-מוארק, השדה והפוטנציאל מחוץ לקליפה עדיין מושפעים ממנו (כאילו כל המטען Q מרוכז במרכז).