שני מטענים שווים בגודלם ובסימנם (למשל, שניהם חיוביים) יוצרים מערכת בעלת סימטריה - ניתוח נקודות מיוחדות במערכת זו (אמצע הקטע ביניהם, נקודות על האנך האמצעי) דורש הבנה מדויקת של ההבדל בין שדה חשמלי (וקטורי) לפוטנציאל (סקלרי).
בנקודת האמצע המדויקת בין שני מטענים שווים בגודלם ובסימנם:
עבור נקודה B הנמצאת על האנך האמצעי לקטע המחבר בין שני המטענים (לא על הקו עצמו), השדה הכולל שם מכוון לאורך האנך עצמו (לא לאורך הקו המחבר) - זאת משום שהרכיבים המקבילים לקו המחבר, מתרומת שני המטענים, מבטלים זה את זה מטעמי סימטריה, בעוד הרכיבים הניצבים (לאורך האנך) מתחזקים.
אם ממקמים מטען שלילי בנקודה B, הכוח שיפעל עליו יהיה בכיוון מנוגד לכיוון השדה שם (שכן \( \vec{F}=q\vec{E}\), וכאן q שלילי).
ליד מטען בודד, עוצמת השדה גדלה ככל שמתקרבים אליו. בהשוואה בין נקודות שונות במערכת (כמו נקודת האמצע לעומת נקודה מרוחקת יותר על אותו קו), יש לשקול את המרחק הכולל מכל אחד משני המטענים בנפרד ולסכם את התרומות באופן וקטורי, לא רק להסתמך על אינטואיציה של "קרוב יותר = חזק יותר" באופן גורף.
האנרגיה הפוטנציאלית החשמלית של זוג מטענים נקודתיים \( q_1,q_2 \) במרחק r זה מזה (ביחס לאינסוף):
$$ U = k\frac{q_1q_2}{r} $$
עבור שני מטענים בעלי אותו סימן, U חיובית (יש להשקיע אנרגיה כדי לקרב אותם מהאינסוף - הם דוחים זה את זה); עבור מטענים מנוגדים בסימנם, U שלילית (המערכת "משחררת" אנרגיה בקירוב, מטעמי משיכה).