מקור מתח אמיתי (לא אידיאלי) הוא בעל התנגדות פנימית r. מתח ההדקים - המתח הנמדד בפועל בין הדקי המקור - קטן מהכא"מ (הכוח האלקטרו-מניע) f, בגלל הנפילה על ההתנגדות הפנימית:
$$ V = \varepsilon - Ir $$
גרף אופיין המקור (V כפונקציה של I) הוא קו ישר יורד:
תלמיד עלול לטעות ולחשוב: "לפי חוק אוהם, ככל שהמתח גדל כך הזרם גדל - אך בגרף הנמדד, ככל שהמתח (ההדקים) גדל, הזרם דווקא קטן! זו סתירה לחוק אוהם." טעות זו נובעת מבלבול בין שני דברים שונים:
אין כאן סתירה כלל - חוק אוהם עדיין תקף לכל רכיב בנפרד; פשוט השינוי במשתנה החיצוני (ההתנגדות הכוללת של המעגל) הוא זה שגורם לזרם ולמתח ההדקים לנוע בכיוונים מנוגדים בו-זמנית.
בהינתן טבלת מדידות (I,V) במספר מצבים, ניתן לשרטט גרף פיזור, להעביר קו מגמה (ישר מקרב), ולחלץ מתוכו את f (חיתוך) ואת r (שיפוע, בערך מוחלט).